השיח הציבורי בישראל הוא שיח של סטיגמות תיוגים.
למי הצבעת זו שאלה די ראשונה בשיחה על פוליטיקה.
אם אמרת שהצבעת ליכוד, אתה מיד מקוטלג כביביסט, אבל בעצם חושבים שאתה בבון!
אם אמרת שהצבעת יש עתיד, או עבודה, או מרץ, מייד מגדירים אותך כשמאלני, אבל חושבים שאתה בוגד.
בזה נגמר הדוח שיח. מכאן ואילך הכל עובד על אוטומט.
אתה מקוטלג, הדובר משליך עליך את כל הדעות הקדומות שיש לו על המחנה שלך, מטיח בך אמירות, האשמות ואפילו גידופים.
אלא שהחיים קשים והם מזמנים בעיות קשות, שמצריכות פתרונות מורכבים.
אם היינו מדברים על בעיות ולא על סטיגמות, היינו מגלים שהפתרון לא נמצא רק בצד ימין או רק בצד שמאל של המפה הפוליטית.
לפעמים הפתרון נמצא בצד אחד או בצד שני או בשניהם.
כדי להגיע לפתרון – צריך להשתחרר מהמחנאות.
הבעיה שהחברה הישראלית לא יכולה בלי תיוגים, כי אנחנו מכורים לזה, וכך גם אני מוצא את עצמי כמי שצריך לבחור מחנה להשתייך אליו, על מנת שכולם יוכלו לתייג אותי.
אז אם אתם רוצים לתייג אותי למחנה – קיבלתם.
אני מקים מחנה חדש – שמעתה ואילך נקרא לו המחנה ההגיוני. לא המחנה הימני, לא המחנה השמאלני – אלא פשוט המחנה ההגיוני.
ומה שמנחה את המחנה ההגיוני – זה ההיגיון
לפעמים ההיגיון נמצא בצד ימין, לפעמים בצד שמאל – ולפעמים הוא לא נמצא בשניהם. כשעובדים עם ההיגיון, מגיעים לפתרון.
ומהיום – כשישאלו אתכם לאיזה מחנה אתכם משתייכים?
אני אשמח אם תענו כמוני – למחנה ההגיוני.
