אחד הדברים שלמדתי בשנים שבהן אני עוסק בעריכת דין וגם מתפקיד שיפוטי בו אני מכהן הוא – שתמיד צריך לשמוע שני צדדים.
כאשר אתה שומע צד אחד, אתה מקבל סיפור חלקי, לפעמים מגמתי, שמספר חלק אחד – אבל מסתיר חלק אחר של הסיפור.
ואז אין פלא שאתה נוטה לקבל את עמדתו.
כאשר אתה שומע את הצד השני – לרוב אתה מקבל את "התמונה כולה", מקבל ראיה רחבה יותר לאירוע, שומע גרסה נגדית, מקבל פרטים שהראשון הסתיר או התעלם או עיוות – הכל לפי המקרה.
בתוכנית "המקור" – נאמר – שהוצע ליוסי כהן למסור תגובתו והוא סירב.
בכך הוא משאיר אותנו עם גרסה אחת, וכצפוי – כשיש גרסה אחת – הנטייה היא לקבל אותה.
הרושם שנותר מהתוכנית הוא שמדובר באדם חסר גבולות, שמרבה לשקר, שאינו מבחין איפה מותר לעשות "דברים אסורים" ואיפה לא, חסר שיקול דעת, פזיז, שאינו עומד בפיתוי, ומכניס עצמו לסיטואציה מסוכנת שאדם בתפקידו לא אמור להיכנס אליהן.
לכל הרשמים הקשים הללו – יוסי כהן בחר שלא להגיב.
לסירוב למסור גרסה יש כמה משמעויות בלתי נמנעות:
האחת – שהשתיקה – כמוה כהסכמה. שבשתיקתו – הוא למעשה מאשר את כל שנאמר בתוכנית.
השנייה – גם אם כל מה שנאמר בתוכנית נכון, הוא איננו רואה שום פסול באופן התנהלותו.
השלישית – שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור או שאולי הוא אף מרוצה מהדימוי שנוצר לו.
אז בתוכנית "המקור" קיבלנו הצצה ממש צרה לתוך עולמו של מי שהיה ראש המוסד, עד לא מכבר.
את אופן פעולתו כראש מוסד אנחנו לא ממש יכולים להעריך – וזאת בשל היעדר מידע. כל פעילות הארגון הזו אמורה להיות חשאית, ולכן איננה שקופה לביקורת ציבורית.
אבל מה שנטען ביחס להתנהלות האישית שלו, משליך אור מאד שלילי על הפעילות המקצועית שלו כראש מוסד.
התוכנית הציגה את הקלות בה אזרח מהשורה הצליח לעקוב אחר מסעותיו בחו"ל, את שיקול הדעת המוטעה שלו, את חוסר היכולת העצמית לעמוד בפיתוי, את העובדה שמסר לכאורה מידע מסווג לאדם שאיננו אמור לקבל מידע מסוג זה, את האופן שבו הגיב כאשר הסיפור התגלה, חשף את עצמו לאפשרות סחיטה, ושלא לדבר על האפשרות שהדיילת היא סוכנת זרה, רחמנא ליצלן.
אז לאור כל האמור לעיל, אני חושב שטוב היה עושה ראש המוסד לשעבר אם כן היה נותן התייחסות לכל מה שנאמר בתוכנית ומציג את גרסתו.
אחרת, הוא משאיר אותנו עם תכנית במעמד צד אחד. אז או שאין לו גרסה נגדית להציג או שאולי הוא שוב טועה בשיקול הדעת שלו. אתם תחליטו איזו אפשרות גרועה יותר.