לפעמים בחיים – צריך לעצור ולבחון מהי הדרך הכי טובה לצאת מהבעיה שנמצאים בה?
במחנה אחד – יש גוש שהתייצב מאחורי נתניהו, שהוא עצמו – סבור שהוא חייב להמשיך לכהן ומבחינתו – כל האמצעים כשרים.
הפתרון המוצע של נתניהו לבחירה ישירה – מלמד שהוא יודע היטב שהשיטה דפוקה, אבל לא עושה כלום כדי לתקן אותה.
אז הוא שולף פתרון מהמותן, כשהוא יודע היטב שלא יפתור את בעיה – וכל תכליתו של הפתרון לסייע לו להמשיך בכהונתו.
מהצד השני – יש גוש של מתנגדי נתניהו, שסבורים שהדבר הכי חשוב הוא להפסיק את כהונתו של נתניהו.
ובדרך להקמת ממשלה, כל צד מוכן "לוויתורים כואבים", שזו דרך יפה יותר להגיד שבדרך לכיסא הם יפרו הבטחות בחירות, ויפעלו הפוך ממה שהבטיחו, "כי אין ברירה".ובאמצע יש את בנט, שהיום מתנגד לבחירה ישירה, מחר יכול להיות שהוא לא יתנגד – הכל תלוי אם לא יצליח להקים ממשלה עם גוש השינוי או לא.
אז פלא שאנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים שלנו??
אף אחד מהגושים לא מעלה בדעתו את האפשרות – לתקן את השיטה שהביאה אותנו למצב בו אנו נמצאים.
מה שהם לא מבינים – שזה דווקא עובד הפוך.
אם ישימו לרגע את האינטרס האישי והרגעי בצד – ויפעלו בהתאם לאינטרס הלאומי – גם יעשו טוב למדינה וגם יגיעו הרבה יותר מהר לכיסא הנחשק.
הבעיה – שאין להם אומץ.
אבל מה "שאנחנו" כן מבינים – שללכת בדרך הישר – זו גם אופציה.
ואולי האופציה היותר טובה.
פשוט ישר – בלי קומבינות, בלי אינטרסים אישיים,
אלא עם מה שבאמת צריך לעשות – לטובת המדינה.
ולכן "אנחנו" פועלים לעשות את מה שתכל'ס כולם – מסכימים שצריך לעשות – לתקן את השיטה כשלב ראשון בדרך לתקן את כל מה שמקולקל במדינה.