מי שבורח ממלחמה

זה שנים שמדינת ישראל בורחת ממגע ישיר עם האויב, על כל סוגיו.

נגמרו הימים שבהם אנחנו חותרים למגע, מסתכלים ליריב בלבן של העיניים ויוצאים מהקרב כשידנו על העליונה.

כבר שנים – אנחנו בעיקר מחפשים שהעימות יהיה שקט, מרוחק ומהיר, העיקר להחזיר את השקט על כנו.

הבעיה היא ששקט כזה הוא שקט מדומה, לא שקט שהשגנו, אלא שקט "שקנינו".

ואם צריך לתת לאסירים בכלא קצת "מזמוזים" כדי להשיג שקט, אז ניתן להם.

ואם המשטרה צריכה לשבת עם ראשי אגרוני פשיעה ערביים ברמלה לוד, כדי להגיע איתם להבנות על שקט, ובתמורה להעלים עין מהפעילות שלהם – אז אין בעיה, קיבלתם.

ואם צריך לשלם לחמאס דולרים, כדי שישמור על רגיעה, יאללה, נביא מזוודות מקטאר.

ואם הממשלה, צריכה לוותר על נטיעות בנגב, שהן סממן לריבונות – הכל כדי להישאר בשלטון, אז יאללה נגיד  שלפעמים צריך "חכם" ולא רק "צודק".

ואם צריך להקפיא את חוק קמיניץ ולתקן את חוק החשמל – לא נורא, העיקר שיפסיקו לזרוק אבנים על אוטובוסים בכביש מבאר שבע לדימונה.

אבל בדרך זו מאבדים שליטה. ובשפה יפה קוראים לזה: אובדן משילות.

וכשאין משילות – המלחמות "נוחתות" עליך, רק שלא אתה הוא שבוחר את הזמן, המקום והועצמה.

כי ככה זה בחיים:

בדיוק כמו שמי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו.

כך גם מי שבורח ממלחמה – המלחמה רודפת אחריו.

אז אם אתם שואלים אותי מה אני מעדיף – התשובה שלי היא כזו:

אם כבר נגזר עלינו מלחמות – עדיף מלחמות שאנחנו  נבחר את העיתוי שלהן, ושאנחנו נהיה הצד היוזם ולא הצד המגיב.

הגיע הזמן לעבור מהגנה להתקפה.

אז נכון, בהתחלה יהיה רעש ואפילו הרבה רעש, אבל אחרי כן יהיה שקט.

אבל כשנגיע לשקט, לפחות נדע שזה שקט אמיתי.

בשביל זה צריך מנהיג חזק פוליטית, עם חזון, שרואה קדימה, וששם את האינטרס הלאומי קודם.

השאלה הגדולה – האם המערכת הפוליטית  מסוגלת לייצר כזה מנהיג?