דוד בן גוריון, כמו כל הנהגת דור תש"ח, האמין שהוא מאור הגולה. הוא ביטא זאת היטב באמירה "אני לא יודע מה העם רוצה – אני יודע מה העם צריך". אז אפשר לחלוק על היהירות הפוליטית, אבל אי אפשר לחלוק על כך שבתקופתו הייתה חלוקה בין גושית ברורה ולא חלקי רסיסים של מפלגות כמו היום. מהבחינה הזו לפחות אפשר להתגעגע.
המציאות הפוליטית הנוכחית היא לא פחות מהרסנית, כשאין הכרעה ברורה. בנט הכריז שהוא מתמודד על ראשות הממשלה והודיע שהוא ירכיב את הממשלה הבאה. סער אמר אתמול שרק הוא יוכל להרכיב ממשלה. לפיד פחות מדבר על זה שהוא יהיה ראש ממשלה, אבל בונה על קואליציה שתאפשר לו להגיע לראשות הממשלה.
אז בואו נסתכל על המספרים שעולים מהסקרים:
לבנט יש 11-12 מנדטים.
לסער 13-14 מנדטים.
ללפיד 18 מנדטים.
***
בשנת 1969 – המערך הגיע ל-56 מנדטים.
בשנת 1973 – המערך הגיע ל-51 מנדטים
בשנת 1981– הליכוד הגיע ל-48 מנדטים
***
יחי ההבדל! עם כל הכבוד, מפלגה של 18 מנדטים במקרה הטוב, ושל 12 מנדטים במקרה הפחות טוב –
לא יכולה להיות מפלגת שלטון ולעמוד בראשות הממשלה, בייחוד כשהיא לא המפלגה הגדולה.
זה לא נכון מבחינה פוליטית, זה מייצר בעיות דמוקרטיות.
עד היום, תמיד ראש המפלגה הגדולה התמנה לראשות הממשלה, (למעט חריג אחד),
"ואנחנו" אומרים – אם זה מה שנכון – אז זה מה שעושים!
ולכן הסעיף הראשון של תוכנית "אנחנו" לתיקון השיטה הוא שראש המפלגה הגדולה מתמנה לראשות הממשלה.
לתומכי נתניהו – קל לקבל את הסעיף, כי זה מתאים למועמד שלהם.
למתנגדי נתניהו – קשה לקבל את הסעיף, כי הם רואים איך המועמד היריב שלהם ממשיך לשלוט.
ברור שאם הסעיף הזה היה תקף כבר בבחירות הקרובות – היינו רואים איחודים בשני הגושים, מפלגות קטנות היו מתמזגות אצל הגדולות, והמפה הפוליטית הייתה הרבה יותר פשוטה וברורה.
ועד שהסעיף יתוקן – אל תצפו לשינוי מהותי, ואם מה שהיה הוא שיהיה.
אז כנראה שנתראה שוב בבחירות מס' 5…