עם ישראל החל את דרכו הלאומית כמקבץ של 12 שבטים, אשר התאגדו לממלכה מאוחדת שנקראה: ישראל. השבטים לא איבדו את ייחודם, אבל תפקדו כמעין פדרציה של שבטים, כפי שמקובל היה באזור.
חלק מהמדינות באזור ממשיכות עם אותו מודל שלטוני – כמו מדינות המפרץ.
בקום המדינה אימצנו את השם ישראל, והכרזנו על הקמת מדינת ישראל שתהיה לבית לעם ישראל. לעם המאוחד. אלא שמאז הקמתה, החברה בישראל – באופן שיטתי – במקום להתאחד – חוזרת למבנה השבטי.
יש שבט אחד של חרדים, שמתחלק לשניים: חרדים יוצאי אשכנז (יהדות התורה ואגודת ישראל). יש פלג של חרדים יוצאי עדות המזרח – ש"ס.
שבט אחר שהוא השבט של הבדואים בנגב.
שבט אחר הוא השבט של ערביי ישראל והגליל – להם יש חוקים משל עצמם.
שבט נוסף הוא של הציונות הדתית לאומית, שגם הוא מתחלק לשניים: דתיים ולא דתיים.
שבט אחר הוא תל אביב, או כפי שאוהבים לקרוא לו – מדינת תל אביב, שהוא שונה מכל מה שקורה בשאר הארץ.
בפועל, כל שבט מפתח לו מעין אוטונומיה טריטוריאלית, חי את חייו – ומאבד את הקשר עם השבטים האחרים.
ישאל – כחברה – הפכה להיות חברה שבטית ולא חברה הומוגנית.
כילדים, גדלנו על סיפורי צאצאיו של יעקב ו-12 השבטים, וזה תמיד היה נראה מובן מאליו.
עכשיו – שאנו חברה – חוזרים לשם בצעדי ענק, וצריך לעצור ולשאול:
האם זה טוב? אלו השלכות יהיו לזה על החברה בישראל?
מה שבטוח, שמדינת ישראל – כריבון – מאבדת שליטה על השבטים.
בדרום – יש תופעות קשות של בריונות כשיש מעשי פריצה של בדואים אפילו לבסיסים של צה"ל….
בישובים בעלי צביון חרדי – יש חוקים שנקבעים על ידי רבנים, ואם המשטרה מנסה לאכוף חוקים של המדינה – יש מהומות.
המדינה – כריבון – איבדה מזמן את השליטה על חלקים נרחבים מהשבטים, וזה תהליך ארוך שהתחיל מזמן.
הממשלה גיבורה רק על אלה שמראש מצייתים להוראות שלה – על החלשים.
על אלה שמצפצפים על הוראותיה – אין לה אומץ להחיל את החוק, מסיבה מאד פשוטה – אין לה כוח פוליטי.
אז אם לא נתפוש את עצמנו בידיים – לא ירחק היום שנראה את מדינת ישראל מתפוררת וחוזרת לנקודת המוצא – מבנה שבטי.