בראש של מוש

פוסט טראומה – לא סוף פסוק.

איתי אלטשולר נולד וגדל בירושלים.
איתי נפצע במלחמת לבנון הראשונה, עבר לשרת ביחידת מחסני חירום
וסיים את שירותו כמש"ק חינוך בחיל החינוך.
בהמשך לפציעתו אלטשולר לקה בהלם קרב (פוסט טראומה),
לדבריו האמנות סייעה לו לרפא את עצמו
ובעקבותיה פיתח את שיטת אלטשולר: "שיטת היסוד החי",
עליה כתב את ספרו "לחיות את היסוד החי",
לפיה הוא מלמד כיצד לשקם את חיוניותו, לבססה ולטפחה.
שיקום החיוניות תומך בתהליכים נפשיים ופיזיים שונים
ועוזר לאדם להיות מודע לכישורי החיים הנחבאים בתוכו.
השיטה מנסה לחזק את התהליכים החזקים באדם מתוך גישה מקבלת,
חיובית ולא שיפוטית ולסייע להם לתמוך בחלקים החלשים שלו.
איתי הקים את "בית יונה" 'פרויקט היסוד החי' הכולל אקדמיה לחיוניות
ומכון לחקר החיוניות, בה הוא מלמד את שיטתו.


המקרה המיוחד שלך מיוחד במובן הזה שאתה פיתחת שיטה לטפל בפוסט טראומה מתוך הפוסט טראומה עצמה?

לא מתוך הפוסט טראומה עצמה, אלא לאחר שהבראתי מתוך הפוסט טראומה.
מכיוון שמתוך הפוסט טראומה קשה לפתח משהו רציני ומעמיק שכאשר אתה נפגש עם אנשים אחרים שסובלים
זה בדרך כלל מטלטל אותך אבל אם אתה מבריא יש לך יכולת להתמודד עם זה לכן רק אחרי שהבראתי לא לפני.

אתה הבראת בכוחות עצמך זה מה שאתה אומר?
כן, בכוחות עצמי על ידי אינסוף פעולות והרבה מאוד זמן.
השיטה שאני פיתחתי מטרתה לקצר לאנשים את התהליך
שזה לא ייקח כלכך הרבה זמן, זה אפשרי גם לאנשים אחרים, אך גם נדיר.
מי שנעזר בי זה מקצר לו את התהליך בסדרי גודל.

איך בן אדם מצליח לרפא את עצמו מפוסט טראומה?
במקרה שלי לא ידעתי שאני עושה את זה רק בדיעבד ידעתי,
אם היה מישהו שאומר לי לעשות 1,2,3,4 והייתי מאמין לו ומתמיד אתו פרק זמן סביר
אז סביר להניח שמצבי היה הרבה יותר טוב.
אני עשיתי המון פעולות של ניסוי ותהייה והדגש הוא על פעולות,
לא על תובנות, לא על מחשבות ולא עיסוק אינסופי ברגשות של עצמי.
אלא פעולות, עשייה שבראש ובראשונה הייתה עשייה אומנותית
ואחכ' היו עוד כמו רכיבה על סוסים, עבודה עמוקה בטבע וכו'..

ספר לנו קצת איך זה מתבטא ביום יום?
אנשים בדרך כלל מכירים את המצבים המאוד קיצונים,
כאשר אנשים לא יוצאים מהבית, או שיש להם התפרצויות זעם בכל מיני מקומות ציבוריים.
החוויה שלי הייתה בעיקרה 70% מהסימפטומים בצורות מגוונות
והדבר הכי מרכזי שלאנשים קשה להבין שאתה בעצם מאבד את הרציפות
של חווית הזמן, לי זה היה מאוד קשה.
זה יצר מצב בחוויה שלי שלמעשה גרם לחרדה מתמשכת מכל סיטואציה.
תגובותיי היו מאוד פיזיולוגיות כמו התעברויות הקאות מאוד לא נעים.

הסימפטומים האלו היו קשורים לסוג הפציעה שנפצעת בצבא?
לא, זה קשור לפציעה שאם הייתי נפצע יותר קשה זה בטח לא היה פוסט טראומה
אם הייתי נפצע קשה מאוד הצורך להתאושש מהפציעה הקשה יוצרת חוסן בגוף
שמאפשרת לו לא לייצר פוסט טראומה.
הפציעה שהייתה לי והרקע שלי גרם לזה שנהניתי מהפוסט טראומה.


תוך כדי ההתמודדות עצמה אתה מצאת מה הדברים שגורמים לך להרגיש יותר יציב יותר טוב

ודרך זה אתה הבנת שאלו הדברים שמרפאים אותך?
יש לי פודקאסט שמספר על תהליך הבראה מפוסט טראומה, מה אנשים עושים כדי להבריא?
אחד הדברים שאני מדבר שם זה על הצד הפיזיולוגי בתור מערכת רמזורים או כאבים, הקאות..
דבר שלא היה לי לא טוב הייתי ישר מקיא והבנתי שהוא לא טוב.
מה שכן טוב לא ידעתי, לכן עשיתי מלא פעולות ותוך כדי התהליך הכרתי את עולם הציור
הייתי יושב 7-8 שעות בסטודיו מצייר וכשהייתי יוצא מתוך הסטודיו בשנייה כל העולם שלי התרסק
הבנתי שהציור עושה לי טוב בתור פעולה ויצירת מרחב של שקט.

הציור שלך היה מקום מקלט?
הוא לא היה מקום מקלט הוא היה מקום בנייה.

איך הוא בנה לך את היציבות שהייתה חסרה לך?
לא היו שמה מילים לא אמרו לי מה ואיך לעשות.
זה היה דבר שבו אתה רק עושה,
בציור יש את העולם שאתה פועל עליו ואתה פועל עליו חזרה
הוא מאשר אותך ואם יש לך ספק הוא לא רלוונטי שם,
אחד הבעיות כשיש פוסט טראומה זה שמאבדים את הריבונות על החיים
כאשר אתה מצייר לבד אתה שולט על הכל וככה זה החזיר לי את חווית השליטה
ולאט לאט מתוך השליטה בניתי מחדש את יכולותיי.

איך זה יצר לך את תחושת החוזק לאחר שיצאת מהסטודיו?
החזרתיות.
פוסט טראומה מייצרת מעגלים במוח שחוזרים על עצמם ומשאירים אותך לכוד כל הזמן באותם אזורים מעגליים במוח.
אם אתה מייצר באזור מוגן יחסית מעגלים נוספים אז למוח יש אפשרויות נוספות עכשיו אם עושים את פעם פעמיים אין לזה משמעות
אך אם אתה עושה את זה עשרת אלפים פעם הרשת הנוירונים במוח מתרחבת ומאפשרת לך לזרום לכיוון אחר.


ספר לנו על השיטה שפיתחת

כאשר הבראתי מהפוסט טראומה הסתכלתי על התהליך שעברתי לאורך השנים
ומה שהבנתי זה שמה שחיפשתי זה בחירה בחיים, החיוניות
למעשה תוך כדי עבודה גיליתי שבשביל לרפא פוסט טראומה
אם אתה מחזק את הייסוד החיי ועוזר לו לחזור לתפקוד
הוא למעשה מפעיל את מנגנון הריפוי שלך.
איך עושים את זה? זו בעצם השיטה, להבין איך המנגנון הזה עובד
איזה פעולות אתה צריך לעשות? איזה תובנות צריך להבין?
הוא משתנה מאדם לאדם?
המנגנון כמכלול הוא לא שונה הביטוי המעשי והאופי הם אלו שמשתנים (הייחודיות).
היכולת לראות את המכלולים שמאוד פשוטים מצד אחד ומאוד מאוד בסיסים שמותאמים לכל אחד.
איך קוראים לשיטה?
לשיטה קוראים שיטת אלטשולר: "שיטת היסוד החי"
בית יונה נמצא בטבע שהוא שחקן מרכזי בתהליך הזה
באזור מצפה אבירים מקום מנותק מרוב הישראלים
אך זה גם הכוח שלו וגם הקושי בהגעה אליו וההיפרדות ממנו.
בית יונה היינו בית שיקומי לפוסט טראומה שבו אפשר לעבור את התהליך והשיטה.
אני לאט לאט ימצא את הדרך להעביר את הדברים בזום לא באותה צורה ואיכות אך עדיין יש בכך ערך.
שמה יהיה מסלול מיוחד שבו אפשר למצוא בפודקאסט או באתר שגם קיים בספר שכתבתי.

החוכמה שלך בתור מטפל היא למצוא את הביטוי לייסוד החיים אצל אותו בן אדם ולטפח אותו?
אני אינני מטפל אני מלמד.
החוכמה שלי בתור מורה היא ללמד את הדרך שלהם להגיע לדבר הזה.
אדם שנפגע מפוסט טראומה בילדות או בבגרות נפגע בדרך כלל ע"י אנשים,
אנשים פגעו בריבונות שלו ולכן יש לו בעיה לתת אמון באנשים אחרים.
טיפול הוא סוג של העברת אמון ומורה הוא רק מלמד את התהליך.

אז בעצם לקחת מצב שהוא מצב רגשי ונתת לאדם הסובל מהפוסט טראומה כלי שכלתני שיעזור לו להירפא?
האמירה שאני אומר לאנשים אלוהים לא ברא לכם שתי חצאים במוח סתם הוא ברא לכם צד רציונלי וצד אמוציונלי
כל אחד מהם חשוב, בוא נעזר בחלק שלא פעיל לטובת החלק שפעיל.
אם יש בן אדם שמנותק מהרגשות שלו אתה צריך להפעיל לו את הצד הרגשי כדי להפעיל את הצד השני.
הדוגמא לזה היא לייצר כל מיני סיטואציות שבהם אתה מרגש איזשהו ריגוש קטן ולוכד אותו תוך כדי עשייה
לשים לב לדברים שמרגשים אותך יכול להיות באומנות או בתרגילי נשימה ולאט לאט להרחיב את הקשב הזה
לפלישה של ההתרגשות לתוך המערכת.

לצד הדברים הללו מאיפה הייתה לך היכולת לפתח שיטה בעצמך שתעזור לך להבריא את עצמך?
אם לא הייתי נפצע אז לא הייתי פוגש את אשתי אז כבר היה לי מזל,
מעבר לזה אני חושב שגם יכולת אנליטית מסוימת ויושרה מאוד גדולה עם עצמי אפשרה לי לעשות את הסינון
ועוד דבר שהיה מאוד חשוב זה העדר פחד מכאב כי כל פעם שאתה פוחד שיכאב לך אתה נמנע מהרבה דברים.
לי כאב אך לא פחדתי שיכאב כי חשבתי שזו הדרך אז הלכתי איתה יחד עם הכאב.