נושא התקציב לא היה הופך להיות כזה סיפור אלמלא אדם אחד ששמו נתניהו – היה מחליט להשתמש בו לצרכים פוליטיים ואישיים וגורר אחריו מדינה שלמה לסחרור בחירות.
ולכן, במצב מתוקן, אף אחד לא היה עושה מהעברת התקציב כזו סיבה למסיבה
נתניהו כמו נתניהו – נדמה שכבר הכל נכתב עליו, אבל מצד שני – יש את בנט ולפיד, שהמשותף להם הוא ששניהם החליטו לזנוח את הערכים שלהם לטובת התפקיד.
בנט – ממרום ששת המנדטים שלו – הפר את כל הבטחות הבחירות שלו, זנח את מצביעיו מהימין, הכל במטרה להגיע לתפקיד ראש הממשלה, בצעד שעוד יתברר בעתיד כארון הקבורה הפוליטי שלו.
לפיד, היה זה שדיבר על פוליטיקה חדשה, נקיה משחיתות.
לאור דבריו – היו ממנו ציפיות.
הוא לא בא סתם לשלוט. הוא בא לתקן. לנקות. הוא התחייב.
המציאות מלמדת שכבר במפגש הראשון שלו עם השררה, הוא ויתר על כל אותם עקרונות שבמשך השנים הוא יצא נגדם בקול צעקה רמה.
מה שהיה שחיתות לפני, כבר לא שחיתות לגביו, הוא – לא חייב לקיים הבטחות בחירות, כי לו זה מותר.
אז הנה, מבט זריז על שלושת הפוליטיקאים המרכזיים היום בחיינו, מלמד שהמערכת הפוליטית הדפוקה שלנו מצליחה לקלקל את כולם, לא משנה מהיכן הם הגיעו.
ולמרבה הצער – ההבדל בין הימין והשמאל הוא הדרך שהם עושים עד שהם מגיעים לשחיתות – יש כאלה שמגיעים לשחיתות מימין ויש כאלה שמגיעים לשחיתות משמאל.
וזה ימשך, כל עוד לא נקבע כללים חדשים וברורים לפוליטיקה שלנו, שלא יאפשרו לפוליטיקאים מרחב תמרון.
ועד אז, נתראה בשחיתות הבאה.