פרשיית השבוע: שני עמים למדינה אחת
את המושג שתי מדינות לשני עמים, אני מניח שכולם מכירים.
היום אני רוצה להציע מושג חדש!
הטיעון של הימין הוא ש – 2.3 מיליון איש בחרו בהם כדי לבצע את הרפורמה המשפטית, ולכן הם חייבים לבצע אותה, (הניצחון בבחירות הוא לא בגלל שקיבלו יותר קולות בצורה משמעותית, אלא בגלל שיטת בחירות שמעוותת את התוצאות).
אם זו ההצדקה לביצוע הרפורמה – אז גם הטיעון הנגדי נכון באותה מידה, כי 2.3 מיליון איש לא בחרו בהם, ולכן ההנחה היא שהם מתנגדים לרפורמה.
אז למה שחצי אחד יכפה את דעתו על החצי השני?
התשובה של גוש הימין היא שבמשך שנים כפו עליו אג'נדה שהוא לא רצה בה.
האם זה נותן לגוש הימין לגיטימציה לעשות עכשיו בדיוק את אותו דבר?
החלוקה לשני חצאים לא זרה לנו.
עם ישראל המקראי התפלג לשתי ממלכות – מה שהיה מכונה ממלכת ישראל – בצפון, ומה שהיה מכונה ממלכת יהודה – בדרום.
אנחנו כיהודים, לקחנו את השם מממלכת יהודה – נצר לבית דוד, למרות שמירב השבטים היו דווקא בממלכת ישראל.
עם הקמת המדינה, המייסדים החליטו לקרוא לה מדינת הלאום היהודי, אך בחרו את השם ישראל, מעין ניסיון לאחות את שבר העבר.
והשאלה האם באמת הצלחנו ליצור כאן איחוד לכדי עם אחד?
תחשבו רגע מה המשותף בין תל אביבי חילוני ששם את ערכי הליברליות בראש סולם העדיפות שלו, אל מול ירושלמי דתי, ששם את ערכי היהדות בראש.
יש כאן חלוקה ברורה לשני שבטים שכמו מים ושמן – לא מתערבבים.
אם כל אחד היה חי את חיו וזהו, ניחא.
הבעיה היא שיש מדינה לנהל ויוצא שכל צד מנסה לכפות את דעותיו על צד השני.
ובענין הזה, שני הצדדים נוהגים בדיוק אותו דבר.
אז כאשר עולה סוגיית ההידברות סביב הרפורמה המשפטית – הסיבה הרבה יותר עמוקה.
כדי ליצור עם אחד – שיורכב מכל חלקיו – חייבת לבוא הידברות, אחרת השבר יעמיק ואנחנו עלולים לסיים עם שני עמים במדינה אחת.
ואם המצב יחמיר נסיים עם שני עמים בשתי מדינות נפרדות, בדיוק כמו שהיינו לפני 3,000 שנה.
.
וכל זה מבלי לדבר עוד על הסוגיה הפלשתינאית, כי אם גם שם נפסיד את המערכה –
אנחנו עלולים עוד לסיים עם 3 מדינות ל – 3 עמים.
ועל זה נאמר – אנחנו כל הזמן מתקדמים אחורה!
שלכם,
מוש חוג'ה, עו"ד
יו"ר מפלגת "אנחנו".