מה שבסיס דופק את מדינת ישראל היא העובדה שאין לנו חוקה.
כי חוקה גם מגדירה את "חוקי המשחק" הדמוקרטי, אבל כדי לכונן אותה, נדרש להגיע להסכמות רחבות.
אחרי שמחליטים על "כללי המשחק" , יוצרים הגנה על החוקים כך שלא כל יום יקום מישהו ויחליט לשנות, בגלל צורך רגעי.
וכשיש הסכמה רחבה – יש יציבות.
זו המהות של עם – היכולת של מספר רב של אנשים להסכים על סולם ערכים ולאחר מכן להגן עליהם.
מדהים לקרוא שכבר במגילת העצמאות, התקבלה החלטה על כינון חוקה למדינה המתהווה בתוך 6 חודשים.
החלטה זו קיבלה משנה תוקף בישיבה הראשונה של האספה המכוננת, (שמה הקודם של הכנסת), שבה חזרו על ההחלטה על כינון חוקה עד לתאריך 01/11/1949.
מאז הנושא הזה התמוסס, בגלל ויכוחים פוליטיים, עד שב – 1950 התקבלה החלטה בכנסת שהחוקה תיכתב בפרקים.
הפרקים נכתבו, אבל לא הוגדרו כחוקה.
אז אולי הקמנו מדינה – שנקראת ישראל, אבל לא הצלחנו להקים עם שנקרא עם ישראל. אנחנו עדיין תקועים בתפיסה השבטית.
והשבטים נלחמים זה בזה, במלוא העוצמה.
כדי להפוך לעם – אנחנו צריכים לסיים את ההגדרה העצמית שלנו.
את סולם הערכים צריך לגבש ולכתוב.
קוראים לזה חוקה.
אם יש מהפכה המשפטית שצריך לעשות – זה לכונן חוקה.
רק זה כשנסיים את הליך ההגדרה העצמית – נהיה לעם ריבון במדינתו.
כל עוד זה לא יקרה – כל צד ימשוך בתורו – את השמיכה לכוון שלו, המריבות יחריפו, יהפכו אלימות יותר, עד שמשהו יכריע את המדינה הזו.
וזה יהיה רע. יש לנו היסטוריה מוכחת בענין זה.
הרצל חזה את המדינה, בן גוריון הקים אותה.
חסר המנהיג שיחבר את כל חלקי העם להסכמה על סולם ערכים – ויקבע אותה בחוקה מוצקה.
זה לא רק אפשרי. זה הכרחי.
מוש חוג'ה, עורך דין
יו"ר מפלגת "אנחנו"