רוסיה תחת עידן פוטין מעולם לא ויתרה על הטריטוריה האוקראינית והמשיכה כל העת לחבק את אוקראינה "חיבוק דוב".
מהצד השני, אוקראינה ניסתה דווקא להתנתק מרוסיה ולהתחבר למערב. השיא היה הרצון שלה להצטרף לנאטו – ברית ההגנה של מערב אירופה.
המהלך הזה העיר את "הדוב הרוסי מרבצו", וחיבוק הדב הפך "לאגרוף ברזל".
דווקא אלו, שאוקראינה ביקשה להצטרף לשורותיהם – מדינות מערב אירופה, הפגינו לה "כתף קרה", ועד עתה לא נתנו שום סיוע צבאי כדי להדוף את המתקפה הרוסית.
הנאום של הנשיא ביידן אתמול היה אכזבה גדולה מכמה סיבות:
הראשונה, היא חוסר ההלימה בין המילים הקשות שנקט כנגד פוטין, לעומת אפס מעשים במישור הצבאי. לאור דבריו – המהלך המתבקש היה להודיע על סיוע צבאי לאוקראינה.
אבל ביידן הבהיר בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים, שמדינות נאטו לא יסייעו צבאית לאוקראינה. בכך הוא למעשה חרץ את גורלה של אוקראינה!
השנייה, ביידן ומדינות נאטו הפקירו את אוקראינה לגורלה, והברית שאוקראינה ביקשה להצרף אליה היא בדיוק הברי שהפקירה אותה.
ארה"ב ידעה על הפלישה ואף התריעה, אך לא הצליחה למנוע אותה. אתמול פוטין נשמע נחרץ ואיים שאם יפריעו לו במלחמה, יהיו לכך השלכות קשות, ורמז לשימוש בנשק גרעיני.
ביידן הגיב מנגד שנאטו לא תשלח כוחות צבאיים לאוקראינה.
אז במשחק השח עד כה, פוטין ניצח במט, ובמאזן הכוחות הבין גושי, החזית המזרחית חיזקה את מעמדה. המלחמה הזו מעבירה מסר סמוי אך ברור לישראל – בעיתות מלחמה – מבחינה צבאית – אין לנו על מי לסמוך – אלא על עצמנו.
זה נכון לגבי כל החזיתות – בתוך ישראל, צמוד לישראל וגם ביחס לאיראן. לגבי התגובה הישראלית, ישראל נחלקת בין הסימפטיה – שנתונה לעם האוקראיני המותקף, ובין האינטרס – שגם שם זה מתחלק – מצד אחד – לשמור על חזית אחידה ושיתוף פעולה גם עם ארה"ב, ומצד שני – עם רוסיה, לה יש אחיזה משמעותית בסוריה, ושיתוף הפעולה איתה מאפשר לישראל חופש פעולה אווירי בסוריה.
בתוך כל זה, התגובה הישראלית צריכה להיות כזו שתגרום מינימום נזק. אז אולי אפשר לנצל את המצב ולהכשיר את הקרקע למהלך הבא.
המהלך הבא המתבקש הוא: תקיפה צבאית של מתקני הגרעין באיראן כי אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו.
את זה כבר הבנו, לא?