השבוע התאפיין בסימן הגיחה המפתיעה של ראש הרשות הפלשתינאית – אבו מאזן לביקור ערב מפתיע אצל שר הביטחון – בני גנץ.
הביקור הצית את השאלה: האם צריך לדבר עם אבו מאזן או לא?
אם היינו צריכים לנהל מו"מ עם חוטפים – היינו לוקחים לצוות המו"מ פסיכולוגים, שההתמחות שלהם היא היכולת להצליח "להיכנס לראש" של החוטפים, על מנת להצליח להשפיע על ההחלטות שהם מקבלים ובכך להגיע לתוצאה הרצויה במו"מ.
היכולת הזו מושפעת רבות מזיהוי הנרטיב של הצד השני.
ישראל היא יצואנית גדולה מאד של מומחים כאלה, שאחרי שחרורם מהצבא, מציעים שירותיהם בכל רחבי העולם, כדי לנהל מו"מ עם האקרים שחודרים ומשתלטים על מחשבים, כדי לדרוש כופר.
באורח פלא – הגישה הזו, איננה מיושמת ביחס לעולם הערבי,
ואפשר לומר שהעולם המערבי איננו מבין את הנרטיב הערבי.
ראינו איך האמריקאים כשל באפגניסטן בסיבוב הראשון, וגם בסיבוב השני, כמו שהם כשלו בעיראק.
בדיוק באותו אופן ישראל כשלה בלבנון וכשלה ביציאה מעזה.
כי בעניין הזה ישראל שייכת למערב! וגם בישראל לא מבינים את הנרטיב הערבי.
לא מבינים אצלנו את קוד החשיבה הערבי, לא לומדים אצלנו ערבית, לא מדברים ערבית, ולכן גם לא מבינים את הערבים.
הסיבות לכך נעוצות בעובדה ששכבת הניהול של המדינה מאז הקמתה – היתה שכבה אשכנזית, שהתרבות הערבית היתה זרה לה.
את הישראלים יוצאי מדינות ערב שמו בצד – הם לא היו הצד המוביל למו"מ עם הפלשתינאים או לקשר עם הערבים.
סיבה שניה היא שהרבה פוליטיקאים שלנו הם יוצאי צבא, שהתרגלו לראות ערבים דרך החור שבקנה ולא במגע אישי.
מה לאהוד ברק, בני גנץ, אמנון ליפקין שחק, בוגי יעלון ודומיהם ולתרבות הערבית?
הם שומעים בבית אום כולתום או פריד אל אטראש? הם מדברים ערבית? הם מכירים פתגמים בערבית?
התשובה ברורה – הם לא.
ומכיוון שאנשים מהסוג הזה מובילים את מדיוניות הישראלית מול הערבים – אין פלא שאנחנו לא פוגעים!
אז הגיע הזמן שנשנה גישה – ונתחיל ללמוד ולהכיר את התרבות הערבית – על יתרונותיה וחסרונותיה, ואז נדע מה יכול לעבוד ומה לא.
ויפה שעת אחת קודם.