מה מסמלת צעקתו של ח"כ דוד אמסלם ומה המסקנה הכי חשוב שאנחנו צריכים ללמוד ממנה?
אחד הכלים החשובים שפיתחתי בצעירותי היה לא רק להקשיב למה שאנשים אומרים – אלא לנסות להבין מה עומד מאחורי דברים אלו? מה מניע אותם להגיד את הדברים?
אמסלם שרטט את היועצים המשפטיים של משדי הממשלה ואת השמאל כסוג של כנופיה שהשתלטה על המדינה ופועלת במכוון כנגד הליכוד.
אלא שטענות אלו שנאמרות על ידי ח"כ ממפלגה שסיימה זה עתה כ- 15 שנים רצופות בשלטון.
ומי אמר שכל הפקידים משתייכים דווקא לשמאל?
ומי אמר שלהשתייך לימין זה מותר ולהשתייך לשמאל זה אסור?
ועולה השאלה איך בכלל הם הצליחו לשלוט, אם הפקידים מנעו זאת מהם?
ואם הם סברו שהפקידים הם הבעיה, מדוע לא פעלו להחליפם בכל תקופת שלטונם?
ואיך הטענה הזו מסתדרת עם העובדה שהליכוד בכלל, ואמסלם בתפקידו כשר בפרט – היו עסוקים במינויים פוליטיים בכמות מסחרית?
לא בכדי זעקות השבר החריפו אחרי שהממשלה הנוכחית העבירה את התקציב הנוכחי.
אם לפני התקציב, אפשרות של הפלת הממשלה הייתה ריאלית יותר, ונתנה לאופוזיציה תחושה שזה תלוי גם בהם, אחרי העברת התקציב, המשימה הפכה לקשה יותר וכיום היא תלויה בעיקר בטעויות שתעשה הממשלה.
אצל חלק מחברי הליכוד אחז הייאוש כי ברור להם שהם נכנסים כעת לישימון פוליטי באופוזיציה.
וזה קשה וכואב, להתנתק מעטיני השלטון.
ולכן זעקות השבר של אמסלם מביעות בעיני בעיקר את הכאב מאובדן השלטון,
בדיוק כמו זעקות השבר של גפני.
אבל מה לעשות – שלטון צריך להחליף כל תקופה – בהגדרה.
כי אור השמש מחטא וחילופי שלטון מטהר!
תמיד! וזה נכון לגבי כל שלטון!
ולכן, אני מציע שאנחנו כחברה נאמץ כלל חדש – חילופי שלטון כל כמה שנים.
לא מכוח חוק!
מכוח החלטה שלנו כציבור – בפועל בקלפי!