כתב טלוויזיה עצר עולה חדש ושאל אותו: במילה אחת, איך היית מתאר את מצבך בישראל.
"טוב", השיב.
ובשתי מילים?
"לא טוב", השיב העולה.
בשבוע שעבר כולנו התבשרנו על הסכם השלום עם איחוד האמירויות, ולפי הנאמר – מדובר בהסכם של שלום תמורת שלום, ללא כל ויתור ישראלי, למעט הוויתור הזמני על הסיפוח.
בנתונים אלו, גם אני הייתי בין המברכים, ואף כתבתי על כך ב"פרשיית השבוע".
הפעם הייתי רוצה להתייחס לא להחלטה עצמה, אלא לדרך שבה היא התקבלה.
שר הביטחון וראשי מערכת הביטחון לא עודכנו על המו"מ, וממילא לא אישרו את ההסכם.
ראש הממשלה נימק זאת בכך שחשש מהדלפות, נימוק חלש כאשר הוא מתייחס לשר בטחון שממילא מופקד על סודות צבאיים, ורמטכ"ל בעברו.
ברור לכל, שהסיבה האמיתית היא פוליטית – ראש הממשלה – שעבד על ההסכם זמן מה – ביקש לנכס רק לו עצמו את ההסכם, ולזכות בכל הרווח הפוליטי הנלווה להסכם בעצמו – מבלי להתחלק בו עם שר הביטחון, שהצטרף למערכת רק לפני מספר חודשים!
בסביבה פוליטית שלא ברור מה יותר קרוב – הבחירות שהיו או הבחירות שיהיו. יש לכך משמעות רבה.
וזו הנקודה.
בין ראש הממשלה והשרים שלו אין יחסי אמון. הם לא עובדים בהרמוניה.
יש ביניהם תחרות מובנית על קרדיט, בכדי לשפר את מעמדם בפני הבוחר.
לכל אחד מהם יש אינטרס בכישלונו של האחר ולא בהצלחתו, בכדי שיוכלו לקדם את מעמדם לבחירות הבאות.
מצב זה אינו אופייני רק לראש הממשלה הנוכחי. זה היה עוד הרבה לפני, עם רוב ראשי הממשלה הקודמים, כולל שרון, פרס, רבין שמיר, ובגין.
במבנה הפוליטי הנוכחי – אין מפלגת שלטון, שמנצחת בחירות בצורה ברורה ומקבלת מנדט למשול למשך 4 שנים, בכדי ליישם את האג'נדה שלה.
מה כן יש, זה ריבוי מפלגות, מו"מ קואליציוני – שמחליש את מפלגת השלטון, ומייצר "שותפות" בין יריבים פוליטיים שלהם יש אינטרסים מנוגדים מובנים.
ולכן במקום לסייע אחד לשני להצליח, הם מנסים להכשיל אחד את השני וקצרה הדרך בין שלטון מקולקל לשלטון מושחת.
לטעמי, הניתוח הקצר הזה רק מחזק את ההבנה שרוב הבעיות השלטוניות במדינת ישראל – מקורן במבנה השלטוני ובשיטת הבחירות הפגומה.
ואת זה "אנחנו" רוצים לתקן.
בעזרת כל אחת ואחד מכם.
אתם מוזמנים לעיין בעיקרי התוכנית שהעלינו בדף הקאבר בפייסבוק