בעתות משבר מתגלים הצדדים האמתיים של האנשים. יש כאלה שלא עומדים בלחץ. הם קורסים, משתתקים, מאבדים את יכולת החשיבה, את יכולת הפעולה, הם בורחים או סתם פשוט נעלמים. ויש את אלה – שהלחץ מניע אותם, מחזק אותם.
הם נעשים רגועים, הם לא מפחדים לקחת אחריות כי הם יודעים לקבל את ההחלטה הנכונה. הם מנהיגים. משברים תמיד מולידים מנהיגים חדשים.
ואצלנו, מה?
שר הבריאות – הוא בכלל רב, שהבין שהוא בבעיה – אז הוא התפטר.
מנכ"ל משרד הבריאות הוא בכלל כלכלן – אז כשהבין שהכאוס הגדול עוד לפניו – הפך לצוללן ונעלם.
ראש שירותי הבריאות – עליה מספרים שמה שהוביל אותה היו משחקי כס ולא שיקולים עניינים, נתנה יד למהלכים אנטי דמוקרטיים, אבל את הבעיה לא פתרה. וכשהבינה שמשאירים אותה לבד בספינה הטובעת – גם היא החליטה להתפטר, תוך שהיא כבר שוכרת שירותי משרד יחסי ציבור.
הממשלה – מרוב בעלי תפקידים, אפילו חביתה היא לא מסוגלת להכין.
וראש הממשלה?
שלשום הוא היה עסוק להילחם במערכת המשפט ובילה יום שלם סביב דרישה להקמת וועדת חקירה לשופטי בג"צ.
אפילו השותף הפוליטי שלו – אריה דרעי – כעס וניתק לו את הטלפון בפנים….
אתמול, אחרי ביקורת ציבורית חריפה, כינס כהרגלו מסיבת עיתונאים, "וזרק" לאזרחים כמה לירות, בשביל להרגיע את המצב.
אבל להציג תכנית עבודה? רפואית? כלכלית? זה כבר גדול עליו.
הוא אינו מנהל את העניינים, אינו יודע איך מתמודדים עם משבר בסדר גודל כזה.
והפתרון שלו הוא להטיל את האחריות על גורמים אחרים – על פקידי האוצר, עלינו על מי שרק אפשר
ועכשיו גילינו שאויב האם הוא בעצם העם עצמו..
כי ככה זה אצלנו – זו השיטה.
כל שר בממשלה הוא חבר של קבע.
מי שנכנס – לא יוצא!
אי אפשר לפטר אותו וגם אי אפשר להתפטר ממנו.
מי שנכשל – לא נורא.
במקום לקבל בעיטה לקיבינימט מקבל בעיטה למעלה לתפקיד גדול וחשוב יותר.
אז אני שואל:
למה לקחת אחריות – אם אפשר לברוח ממנה?
התפקיד הרי מובטח, אמרנו, לא?
אז הגיע הזמן שאנחנו – נשנה את כללי המשחק ונתקן את שיטת הבחירות באופן כזה שניתן סמכות לפעולה – רק למי שיהיה מוכן גם לקחת אחריות על מעשיו, על החלטותיו, על מדיניותו.
שיהיה מוכן להנהיג.
וכשנשאל "סליחה, מי כאן האחראי?" אולי סוף סוף נקבל תשובה..